<h1>ראב"ן סימן תמ"ו</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ואמר רב יהודה אמר שמואל מכניס אדם מלא קופתו עפר סתם ועושה בו כל צורכו בין כיסוי רוק וצואה וכיוצא בהן, והוא שייחד קרן זוית לאותו עפר שאינו נידש ובטל לגבי הקרקע ואם פירש לכסות בו צואה אני מכניס מותר לכסות בו דם ואמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם ציפור דהא לנקות ביתו וחצירו הכניסו וכ"ש לכיסוי דאיכא תרתי ניקוי ומצות כיסוי אבל הכניסו לכיסוי הדם אסור לכסות בו צואה דהא לאו לנקות הכניסו אלא למצוה.
<h2>דף ח:</h2>
ותני ר' חייא בר יוסף שחט בהמה וחיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות ביום טוב אפי' לר' יהודה דאמר אין דם מבטל דם והוא שאין יכול לכסות בדקירה אחת מותר דאפי' לא היה דם בהמה (חיה) צריך לדקירה אחת משום דם חיה ועוף ולא טרח שלא לצורך ולא גזרי' דקירה אחת אטו ב' דקירות.
ואם שחט עוף מעיו"ט ושכח ולא כיסהו אין מכסין ביו"ט דאמר רבא שחט צפור מעיו"ט אין מכסין את דמו ביו"ט שכל דבר שאפשר לו לעשות מעיו"ט ולא עשאו אינו דוחה יו"ט אבל שחי' אע"ג דאפשר מעיו"ט דוחה י"ט משום מכמר בשרא, ואמר רבה גילגל עיסה מעיו"ט מפרי' ממנה חלה ביו"ט ומה בין זה לכיסוי נ"ל דמשום כיסוי לא מימנע משמחת יו"ט דאפילו לא כסוה מותר השחיטה לאכול אבל חלה דאי לא מפריש לא מצי אכיל מן הלחם משום שמחת יום טוב מפריש ומהאי טעמא נמי נ"ל דמותר לנקר הבשר ביו"ט אע"פ שהוא כבורר פסולת מתוך האוכל ואפי' נשחט מעיו"ט דכיון דלא מצי אכיל לבשר בלא ניקור אבל דברים אחרים דמצי אכיל לאוכל בלא ברירת הפסולת לא יברור אלא האוכל מתוך הפסולת הואיל והוה מצי למעבד מעיו"ט. והא דתנן בפרק בתרא אין תורמין ומעשרין ביו"ט בתבואה שטבלה לה מבערב יו"ט מיירי דאי ביו"ט כגון גילגל עיסה ביו"ט ודאי מפרשינן ויהבינן לכהן וא"ת אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא מימנע משמחת יו"ט לא מימנע דמצי נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר והיינו דמתרץ התו' לא מגביהין תרומה מ"ט תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום והכי פירושא מ"ט לא מגביהין הא מימנע משמחת יו"ט תני רב יוסף אינו נמנע דהא דתנן אין מגביהין להפרישם ממש וליתנם לכהן אבל בלא הפרשה ונתינה לכהן שרי והיכי דמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ואבוה דשמואל פליג ואמר אפילו גילגל עיסה מערב יו"ט אין מפרישין ממנה חלה ביו"ט דכיון דטבלה לה מעיו"ט ולא הפריש לא מפריש לה ביו"ט אע"ג דמימנע משמחת יו"ט. ונראה לי דכרבה עבדינן חדא דהוא בתרא ועוד משום שמחת יו"ט וקיימא לן גבי שמחת יום טוב בית הילל לקולא ועוד דרב יוסף קאי כוותיה כדפרישית דתני רב יוסף לא נצרכה ליתנם לכהן בו ביום ולא מימנע משמחת יום טוב וגם מדלא איפליגו עליה רב יוסף ואביי ורבא ש"מ כוותיה סבירא להו ועוד מדלא תני אין מגביהין תרומה ומעשר וחלה הטבולה מעיו"ט ש"מ דחלה לא שנא טבלה מעיו"ט ולא שנא טבלה ביו"ט מפרש לה כרבה.
<h2>דף ט.</h2>
אין מוליכין את הסולם משובך לשובך ובית הלל מתירין וכי שרו בית הלל סולם דשובך דסולמו מוכיח עליו משום שמחת יו"ט מטלטל ליה אבל של עלייה אפי' לב"ה אסור לטלטל כדתניא בד"א בסולם של שובך אבל של עלייה דברי הכל אסור ואפי' להטותו מחלון לחלון כדאמרי' בני ר' חייא הטו סולם של עלייה בא לידינו והתרנוהו ואמר להם אביהם צאו ואסרו מה שהתרתם. וסולמות שלנו שהן של עליות מטלטלין אותן ממקום למקום ולא משום הבאת עצים ולא משום הבאת עופות ופירות, ואם עומד שם מערב י"ט עולין ויורדין בו וה"מ לרב אליבא דר' אלעזר ור' שמעון דאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל לב"ה ולתנא קמא דר' אלעזר ור' שמעון שרי משום שמחת יום טוב דהא לית להו בחדרי חדרים אסור.
<h2>דף י.</h2>
ובית הילל אומר' עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ופריך ולימא מכאן אני נוטל וכ"ת לית להו ברירה והתנן כו'. ופריק רבא לעולם אית להו ברירה לב"ה והכא היינו טעמא דאי אמר מכאן אני נוטל זימנין דמטלטל ושביק מטלטל ושביק וקא מנטל מידי דלא חזי ליה שהרי לא זימן את כולן אבל כי אמר זה וזה אני נוטל לא מטלטלי אלא אותם שזימן. ואנן השתא דמטלטלין ומבררין בי"ט את האווזות ואת התרנגול לשחוט ביום טוב משום דכולהו לצורך יום טוב זימנן כשקנאן דאומר לצורך י"ט אני קונה. ובלקיחה הם מתפרשין. ואם במתנה נותנו לו כמו כן מנהג שאומר לצורך יום טוב הן באין הילכך יכול לברר וליקח איזו שירצה. אבל אם יש לו תרנגולין שהקצם לגדל ביצים צריך לו לומר מעי"ט זה וזה אני נוטל למחר ולא יטול אלא מה שמפרש.
<h2>דף יא.</h2>
בית הילל מתירין דבר שמלאכתו לאיסור כגון עלי שכותשין בו דייסא והוא בוכנא ואסיתא וכיוצא בו לקצב עליו בשר לשמחת יום טוב וכן להוליך תבלין אצל מדוכה או מדוכה אצל תבלין וכן לטלטל עור של בהמה שנשחטה ביום טוב ולשוטחו לפני הדורסן ולדרוס עליו בני אדם. ולמלוח על גבי העור בשר לצלי שהוא מעט מלח. אבל לא בשר לקדירה שהוא רב ונמצא מולח את העור בירושלמי מפרש רב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא. מערים ומולח הכא על העור חתיכה אחת והכא חתיכה אחת עד שמולח כל העור מעט מעט ואין מולחי' חלבים של בהמה שנשחטה ביום טוב ואין מטלטלין אותן דאי שרית להפוכי ביה ולמשטחיה אתי למימלחיה.
<h2>דף יא:</h2>
ואמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות של בשר יחד בבת אחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ורב אדא בר אהבה מערי' ומולח גרמא גרמא שהיה מולח חתיכה אחת ומימליך ואמר הא לא בעינא אחריתי בעינא.
<h2>דף יב.</h2>
אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים וב"ה מתירין פר"ח נקיטינן קטן למולו ולולב למצותו וספר תורה לקרות בו ומשום הכי מייתי עלה בגמרא השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אע"פ שעשה מצוה ואמר ב"ש היא דאוסר הוצאה דמצוה דאי ב"ה הא מתירין הוצאה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יו"ט שהוא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כגון הוצאת קטן ולולב וספר תורה שהן נמי מצוה ושוחט עולת נדבה מצוה היא ומתוך שהותרה שחיטה לאכילה שהיא מצוה הותרה נמי לשחיטת עולת נדבה שהיא מצוה אע"פ דלאו לאכילה היא ופריך ודילמא בעירוב והוצאה פליגי דב"ש סברי יום טוב בדברים שאינן צורך אוכל נפש בשבת מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות אלא ע"י עירוב ה"נ יום טוב ומה שבת אין מוציאין בו לרה"ר אף יו"ט וב"ה סברי אין עירוב והוצאה ליום טוב אבל שחיטה שלא לצורך אכילת יום טוב אפי' ב"ה אסרי ודחי רב יוסף אי הכי שאין ההוצאה אסורה ביום טוב לדברי ב"ה אם יוציא אבנים פטור הוא אלא מדלא פליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד הוצאה למצוה ש"מ במתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהיא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילה להוצאת דבר שיש בו מצוה כגון הוצאת קטן למולו ולולב וספר תורה וכיוצא בהן כגון משלוח מנות שהן לשמחת יום טוב וכן להוציא ולהוליך בהמה או עופות אצל טבח או מלבושין שהן לשמחת יום טוב אבל דבר שאין מצוה בהוצאתו ולא לצורך יום טוב לא שרו בית הלל אפילו לולב שלא לצורך מצוה ולא קטן שלא למולו ולא ספר שלא לקרות בו אבל מספקא לן אם התירו סופן להחזירן לבית משום תחילתן או לא דהא דאמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן דוקא שלשה או לאו דוקא אלא כל דכוותייהו וכל רבותינו הראשונים הגאונים קטן שלא למצוה ולולב שלא למצוה וספר שלא לקרות בו ולפיכך הנהיגו והתירו הוצאת כל דבר ונראין דברי רבינו חננאל דלדידהו מאי שנא אילו דנקט בירושלמי תנא ולא את המפתח ובית הלל מתירין, חדא דב"ה מתירין במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא, והא ר' אבהו הוה יתיב ומתני ומפתח של פלמטירין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה הא דירושלמי מסייע לפירוש רבינו חננאל וש"מ דמותר להוציא מפתחות של חדרים ומרתיפות שהרי יש בהן אוכל נפש וגם של בתים.
<h2>דף יד.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הילכתא כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפי' מלח דקיימא לן כר' מאיר דאמר לא נחלקו ב"ש ובית הלל על כל הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן, לא נחלקו אלא לדוך המלח בפני עצמו שב"ש אומרי' או בפך או בעץ הפרור לצלי אבל לא לקדירה וב"ה אומרי' נידוך בכל דבר ולכל דבר ואפי' לקדירה ואמר ליה רב לרב אחא בר דלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוקא במלח קאמר ועל ידי שינוי.
<h2>דף יד:</h2>
ומשלחין ביום טוב איש לרעהו בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין יינות שמנים וסלתות וקיטניות שכולן ראויין לשמחת יו"ט ותני ר' יחיאל ובלבד שלא יעשנה כשורה ואין שורה פחותה מג' בני אדם דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ובעי רב אשי תלתא גברי בתלתא מאי ועלתה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא וש"מ דאין משלחין ביום טוב לא מין אחד ולא ג' מינין על יד ג' בני אדם יחד.
ומשלחין כלים בין תפורין דחזו למילבש בין אינן תפורין דחזו לאיכסויי אע"פ שיש בהן כלאים והן לצורך המועד כגון דחזי לממיך תותיה ובקשין מצעות קשות שאין חוט נמשך מהן דאמר רב הונא האי נמטא גמדא דנרש שריא פירוש הלבדין שעושין בנרש, אע"פ שהן כלאים מותר להשתמש בהן מפני שהן חזקים ואין חוט נמשך מהן ולשמא תכרך נימא ליכא למיחש וחימום לית בהו וסוגיא דשמעתין ערדילין וצררי דפשיטי ודבזרני אין בהן משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך ונ"ל ערדילין שאין בהן משום כלאים כמו שעושין בארץ יון ובקיאם ראיתי מהן שאין להם עור למעלה ועקב יש להן וגם על האצבעות סביב עור מעט בגובה רוחב אצבע ומשימין לבד תחת פרסת הרגל בתוכו וקשה הוא הלבד ואין נימא נמשכת הימנה, ואין בו משום כלאים דלא יעלה עליך כתיב אבל אתה מציעו תחתיך דאי ערדילין יילצונט בלע"ז של לבד הלא יש בהן לבישה וגם הנאת חימום אבל אותם אין עשויין להנאת חימום אלא להנאת מדרך כף רגל.
<h2>דף טו:</h2>
תנא מייתי לה לעירובי תבשילין מהכא את אשר תאפו אפו אם אפיתם מאתמול אפו גם עתה וכן אם כבר בשלתם בשלו גם עתה והאי אי אפשר לאוקומי בחול אלא מיום טוב לשבת שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא המבושל מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין.
<h2>דף טז.</h2>
וכל מידי דמלפת חזי לעירובי תבשילין אבל פת לא חזי. ומי שלא עירב כיצד תקנתו יקנה קמחו ותבשילו לאחרים ואופין ומבשלין ומאכילין אותו.
<h2>דף טז:</h2>
ומסקנא כל מי שהיה יכול להניח עירובי תבשילין ולא עירב פושע הוא ואינו יכול לבשל ולאפות אבל אם רגילין בני העיר לסמוך על אדם אחד כגון על חזן הכנסת או על אחר הוי שלוחם וסמכי עליה דאמר רב הונא אמר רב עירובי תבשילין צריך דעת ואמרינן פשיטא דעת מניח בעינן שמניח העירוב לכל הרוצה לסמוך עליו דעת שהונח עליו מי בעינן כלומר צריך שיעשהו הם שלוחם שיאמרו לו ערב עלינו או לא ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעא ורב אמי ורב אסי אכולה טבריא ובלא דעתם היה שלא מינוהו שליח דאי מינוהו מאי אשמעינן שלוחו של אדם כמותו ואם יש אדם בעיר שמערב לעצמו ואינו רוצה לסמוך על אותו המערב לכל בני העיר ושכח פעם אחת ולא עירב סומך על עירובן של בני העיר, ואם עוד פעם אחת שכח ולא עירב אע"פ ששכחה היה פושע הוא ואינו סומך כדאמר' ההוא בר סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל חזייה דהוה עצוב אמר ליה אמאי איעצבת דלא אותבי עירובי תבשילין אמר ליה פושע אתה דכיון שאין אתה רוצה לסמוך על שלי היה לך להזדרז ולהניח ולכולי עלמא שרוצים לסמוך ורגילי לסמוך שרי, ולך שלא רצית לסמוך על שלי וגם לא הנחת עירוב אסור כי אני לא הנחתי אלא על הרוצים לסמוך עלי. ושיעור העירוב אפילו כזית דאמר ר' אבא עירובי תבשילין צריך שיהא בו כזית בין לאחד בין למאה ולמעלה אין לו שיעור אפילו ק' זיתים שפיר דמי, וצריך לזכות העירוב על יד אחד לכל בני העיר ואפילו על יד בנו ובתו הגדולים ויאמר בשר עירוב זה לכל בני העיר אני מזכה, ואחר כך יאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ויתפוש בשר העירוב בידו ויאמר בדין יהא שרי לן ולכל ישראל הדרין בעיר הזאת לאפויי ולבשולי מיום טוב לשבת וישמרנו עד שעה שיבשל לשבת.
<h2>דף יז.</h2>
ואם עבר ואפה ובישל מיבעיא לן אי קנסינן ליה שלא יאכל או לא ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא נראה לי דלא יאכל, דלחומרא עבדינן.
תנו רבנן אין אופין מיום טוב לשבת בלא עירוב וכל שכן מיום טוב לחול. באמת אמרו ממלא אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ר' שמעון ב"ר אלעזר אומר אף ממלא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכ' כר' שמעון בן אלעזר והכי קיימא לן ובלבד שלא יערים שלא יתכוין לאכול בחול. אמר אביי נקיטינן אם התחיל לאפות ולבשל ונאכל עירובו או אבד גומר את בישולו.
תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית הלל אומרים מתפלל שבע שלש ראשונות ושלש אחרונות מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע אתה בחרתנו וכו' עד ותתן לנו ה' אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה. הרי מתחיל בשל שבת ומזכיר שבת תחילה ליום טוב וקדושת היום באמצע הוא הזכרת המועד ומסיים בשל שבת בשמחה ובששון שבת ומועדי קדשך. רב אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים.
<h2>דף יז:</h2>
ואם אכלו או אבדו קודם שבישל לא יבשל דתנן אכלו או שאבדו לא יסמוך עליו לשבת ואם נשתייר ממנו כזית סומך.
